על סיוף יפני ונגרות אמנותית

לפני שנים רבות למדתי הארה גיי קי (腹芸) , קשתות זן
(弓道  קיודו) וסיוף יפני (剣術 קנג'וטסו), לימודי נתארכו על פני 15 שנים. המורה הראשון שלי היה טאנאקה סנסאי, איש קטן שהיה נספח תרבותי של הקונסוליה היפנית בישראל ודיבר עברית במבטא משונה אותה למד באולפן מקויה ביפן, לאחר מכן למדתי אצל תלמידיו קומו סנסאי וטומוקו סנסאי. אחד הדברים שעלו במהלך הלימוד היה ספר ששמו ביפנית גו רין נו שו (五輪書) או ספר חמשת המעגלים (בתרגום חופשי מדי...), מחבר הספר הוא מייאמוטו מוסשי שהיה לסייף הטוב ביותר בתולדות יפן, ו..גם צייר דגול. הספר תורגם לשפה אנגלית ויצא לי להשיגו ולקרוא בו, אבל משהו התפספס...הרגשתי שיש צורך לקראו במקור כדי להבינו. לימים, למדתי יפנית (קריאה כתיבה ודקדוק) אצל סוואדה סנסאי, וקראתי את הספר במקור. די בהתחלה המחבר נזקק להשוואה מחיי היום יום והוא בוחר להשוות את הסייף לנגר (צריך לזכור - נגר יפני), הוא משווה את הצורך בכלי הפעולה, חדותם וניקיונם, דרכי ביצוע והבנה. מוסשי הראה שהבמה לקרב חשובה כמו הקרב עצמו, הוא מטיף לעבודת רגליים חופשית וללחימה בשני להבים. אין לי ספק שבבואי להתמודדות עם משימה בסדנה, עלי לגלות את החופשיות שמוסשי תובע, האימון האין סופי של חמשת העמידות בקנג'וטסו מקבילות היטב לאחיזות המפסלת, תרגול עשרת אלפי החתכים מקביל לשיוף האין סופי ולליטוש העץ, הדרישה לדיוק, פשטות וזרימה.